בעיר ההריגה – ח"נ ביאליק

ללא מלים
                                     גלוזמן, מ, חבר, ח, מירון, ד [2005] בעיר ההרגה > ביקור מאוחר – במלאת מאה שנה לפואמה של ביאליק, ת"א:רסלינג, 203 עמ' כולל נספחים והערות

 סיימתי לקרוא את האסופה הזו בה יש שני מאמרים ומסה ארוכה על הפואמה הזו. בדש האחורי השיווקי, כרגיל, כתובים הדברים הבאים: 
חייה של יצירה ספרותית קלאסית נקבעים על פי הביקורים שמבקרים אותה בני הדורות המאוחרים. … המבקרים הם בני כל הקהילה התרבותית המעוניינת ביצירה ובמסורת הרוחנית.. המהווים בה נדבך. מבקרי ספרות וחוקריה הם לעתים (לא תמיד) נציגיה הנאמנים של אותה קהילה. 

ואני שואל – האמנם? המשפט בסוגריים חייב להיות מודגש, ומועצם. כי למעט חוקרי ספרות לא נראה לי שאדם מן הישוב טורח בקריאת הטקסט הזה. מה גם, שהוא הורד לגמרי מתוכניות הלימוד בספרות לתיכוניים, כך שאולי מורים להיסטוריה [לא מאמין] יעשו בפואמה הזו שימוש. אבל  ההצדקות לפרסום שלוש הקריאות הללו אינן הסיבה להתייחסותי לספרון הזה. אותי הרבה יותר מעניינת הפרשנות שנתנו שלושת הכותבים לכך שביאליק בפואמה התעלם מהעובדות במציאות אותן הכיר והציג מצג שקרי של התנהגות היהודים בזמן הפוגרום בקישינוב. אני מתכונן לצטט את מסקנות הפרשנויות  ללא פרשנות נלווית שלי. 

בטרם אעשה זאת נראה לי, שזו אינה רק פיקנטריה, שווה לשים לב לאורכן של שלוש הקריאות.הקריאה הארוכה ביותר היא של דן מירון [מי ששורד אותה יקבל ממנה מידע, ידע בכמויות ענק. שיטת הכתיבה הפדגוגית של מירון מבוססת על סיכום כל שנכתב עד הטקסט שלו, וחציבת הייחודי שלו מתוך הררי המלל והמידע אותם הוא מסכם. מירון גם שווה לקריאה בגלל נטייתו המוגזמת להשתמש בכל המונחים האחרונים ובכל התיאוריות  החדשניות בתחום חקר הספרות. [כך הקורא יזכה לשיעור מעמיק בתולדות העיתונות הסנסציונית, ואיך הפואמה הזו היא מעשה עיתונאות סנסציונית שמבשרת את הטלוויזיה הסנסציונית וכו']. אורך המסה שלו 83 עמודים.
אורך המאמר של גלוזמן 22  עמודים ושל חבר 33 עמודים.  
כך מסכם גלוזמן את מאמרו "חוסר כוח – המחלה המבישה ביותר" עמ' 13 – 35: מאבק זה, שאדלר כינהו "מחאה גברית", הוא מאבק נגד הסירוס. …. תיאור זה של פרויד עולה לכאורה בקנה אחד עם חרדת הסירוס של ביאליק, הצָפָה בו, מן הסתם, אל מול בן דודו.[הדגשה שלי אב"ח] חרדה זו עולה גם בעקבות הפוגרום, בעקבות תחושת ה- "Unheimlich", המטשטשת את ההבדל בין פנים לחוץ, תחושה שפרויד מקשרה מלכתחילה לחרדת הסירוס. ….אף שביאליק עצמו מספק הסבר פסיכולוגי (אותו הוא ממהר לגנוז), אני רואה בוידויו חלק ממערך שיח שלם המתגבש במפנה המאה, אשר מגנה את הנשיות של הגבר הגלותי. במובן זה הפסיכולוגיה של ביאליק היא עצמה אָפקט של הפוליטי.  עמ' 34-35 
חנן חבר מסכם את מאמרו "קרבנות הציונות – על "בעיר ההרגה" מאת ח"נ ביליק עמ' 37 – 70 "הכעס התיאולוגי הזה מעוור את עיני ביאליק, ולכן הוא מתעלם מן העובדה ההיסטורית – שהוא עצמו תיעד אותה – שאכן היו גילויי התגוננות של יהודים נגד הפורעים. "הרי בשפה הזו אנו חיים כמו על פי תהום", קובע שלום, "וכמעט כולנו מהלכים בביטחון, כמו עיוורים". לפני שביאליק התעניין בשאלת ההתנהגות היהודית על פי הנורמות הלאומיות, הוא מתעניין ביכולתו לדבר דיבור לאומי. זהו הפרויקט התיאולוגי של הדיבור הלאומי הנשען על סמכות האל הנכשל. הזעם, אם כן, אינו על אזלת יד פיזית, אלא על חוסר היכולת לגנות את אוזלת היד מנימוקים לאומיים-אוניברסאליים טהורים. הפריצה של התיאולוגיה דרך האפוקליפסה מביאה את האל לחוסר אונים כדובר, לפיכך הוא מופיע כחלש וכעלוב המייחל למרידה נגדו, אשר תחזיר את הדיאלוג בינו לבין העם לשיח תיאלוגי נורמטיבי (ששובש ועורער בעקבות הלאומיות). ביאליק כועס איפה על הקורבנות משום שהוא מנסה לדבר דיבור לאומי אך מגלה להפתעתו, שלאומיותו רופפת ונבואתו רוויה יסודות אפוקליפטיים."
 עמ' 70 דן מירון כותב במאמרו מעיר ההרגה והלאה – הרהורים על הפואמה של ביאליק במלאת מאה להופעתה. עמ' 71-154 את הדברים הבאים : [ מירון שואל את שאלת הרלוונטיות של הפואמה ומסכם את השאלה בכך שיש להיפרד מהפואמה לשלום.  השאלה נשאלת על רקע העיוות ההיסטורי הקיצוני שבפואמה, וזה אחד מהסבריו לעיוות הזה, שנראה לי המעניין ביותר]: "ההינתקות מן ה"מרואיינים" "הצילה" את יכולת הסיפר של ביאליק, את אפשרות שזירתו של הנרטיב הרטורי של "בעיר ההרגה", שהוא, כפי שראינו, הנרטיב הברור והעקיב ביותר בכלל שירתו הפואמתית,…. כדי שיוכל לעסוק בטראומה שלו (טראומת ההיווכחות בהתקשחות לבו, בסירובו האגואיסטי להשתתף באמת בתחושת ערעור העולם של מרואייניו) חייב היה ביאליק להתקהות ולהינעל בפני הטראומה של נפגעי הפוגרום ובה בעת להיצמד פורנוגרפית אל הפרטים הסינקדוכיים של גופותיהם הפגועים. בעצם ההתקהות הזו, הינעלות בפני האנושי-הזולתי , וההיפתחות לעבר ה"מבט" הפורנוגרפי, נבעו הסדר והרציפות הרטורית הקולחת של "בעיר ההרגה". עמ' 131 
אני ממליץ לחובבי הכתיבה הספרותית על כתיבה ספרותית לקרוא את כל המסה הארוכה של מירון. המסה היא מלאכת מחשבת,  של נסיונות להגיד את כל מה שלא אמרו לפניו, להיות מקורי, חדשני. מירון משתמש בהמרות של טקסטים תיאורטיים ו/או אחרים לצרכי הקריאה שלו, זה ראוי להערכה, גם אם לפעמים זה נורא מצחיק.
  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.